מכינת דרך ארץ ניצנה הינה מכינת האם של רשת מכינות 'דרך ארץ', כאן הכל התחיל. המכינה פועלת במתכונת חצי שנתית, בקבוצה הטרוגנית של צעירים מכל חלקי החברה הישראלית אשר יחד מתפתחים, לומדים ושואפים לחולל שינוי אשר יתרום לחברה ישראלית סובלנית ומלוכדת, המבוססת על תחושת שייכות ואחריות הדדית בין אזרחיה השונים, ופועלת לאור ערכים של שוויון הזדמנויות, הומניות, אחריות חברתית, ואהבת הארץ.
דרך ארץ ניצנה הינה המכינה החצי השנתית הראשונה שנפתחה, כיום יש מעל 50 ברחבי המדינה
מכינות דרך ארץ מאפשרות לבני נוער מכלל החברה הישראלית להשתתף בחוויה מעמיקה ומשמעותית טרם גיוסם, מתוך שאיפה ליצור שינוי משמעותי בחייהם.
בתקופה זו קיים פוטנציאל ממשי לגיבוש הזהות האישית והחברתית של כל חניך. המסגרת מלווה את בני הנוער בתהליך העצמה אישי וקבוצתי, השואף ללמדם כי הם מסוגלים לעמוד בכל מטרה ואתגר שיציבו לעצמם.
התוכנית פונה לנוער מכל קצוות החברה הישראלית ויוצרת מרקם קבוצתי המשקף את החברה הישראלית על גווניה). ניתן דגש לגיוס נוער שאינו חשוף בדרך כלל לתוכניות קדם-צבאיות וכן לבני נוער מהפריפריה.
המכינה מורכבת מתוכנית פיתוח אישית לכל חניך וחניכה, חיי קבוצה ערכיים ומשותפים, מסעות וסדנאות שטח אינטנסיביות ברחבי הארץ, לימודים וסמינרים מגוונים בתחום הזהות הפיתוח האישי- חברתי (כלים לחיים, זהות יהודית-ישראלית, מגדר ומיניות ועוד), מערכי הכנה לצה"ל ועשייה קהילתית- חברתית.
התוכנית מתנהלת באופן משפחתי, בו החניכים גרים יחדיו, מנהלים יחד עם הצוות את אורחות החיים במכינה ויוצאים הביתה בחלק מסופי השבוע.
מכינת דרך ארץ ניצנה פועלת לחינוך הדור הצעיר בכדי ליצור חברה ישראלית מלוכדת המבוססת על ערכים משותפים, תחושת שייכות ואחריות הדדית בין אזרחיה השונים.
אנו מאמינים/ות ושמים דגש בתכניתנו על יצירת שיח עמוק, דיאלוג בריא וחתירה לחיים משותפים. בלב התכניות החינוכיות של דרך ארץ עומדים: תהליך פיתוח אישי, ביסוס זהות ותפיסות עולם יחד עם פיתוח גמישות מחשבתית ונפשית וחיים משותפים עם האחר. אנו שואפים כי כל בוגר ואיש חינוך בדרך ארץ יצליח להכיל מורכבות, שוני ושונות, להתייחס בכבוד הדדי וליצור חברות 'מעלה'. אם נצליח לקיים כל זאת בתוכניות 'דרך ארץ', אנחנו יכולים להאמין ולהתמלא בתקווה שניתן יהיה לחיות כך גם במעגלים רחבים יותר בחברה הישראלית.
באיזור שלי כולם מכירים רק את המכינות השנתיות, זה דבר ידוע.
במקרה שלי זה לא צלח… כבר התייאשתי ובאמת האמנתי שכנראה מכינה זה לא משהו שמדבר אליי, עד שהגיע המכתב שנשארו מקומות ב"דרך ארץ". הגעתי למיון ואני לא יודעת להסביר למה, אבל פשוט ידעתי שזה המקום שלי.
מצאתי אנשים שמדברים בכנות ובגובה העיניים, וזה בדיוק כל מה שחיפשתי במכינה.
כשאתה מתקבל לשלוחה של ניצנה, אתה לא מדמיין בכלל שככה חצי השנה שלך תיראה. בהתחלה אתה מגיע וכולך פחדים וחששות… אתה לא יודע אם תמצא את עצמך מבחינה חברתית, למי תתחבר ולמי לא. צריך להתרגל לזה שרק בסופי שבוע נמצאים בבית, שאין יציאות מתואמות עם החברים מהבית, שיש ארבעה אימונים בשבוע ואינספור שיעורים שחובה להגיע אליהם.
לא משנה כמה אכתוב, אין לי דרך להסביר מה חצי השנה הזאת הייתה עבורי. נכנסתי ירדן אחת ואני מסיימת ירדן אחרת. אומנם אותה ירדן, אבל גרסה משופרת יותר.
אני יוצאת עם ביטחון לדבר מול אנשים ולהשמיע גם דעה שונה; אני יוצאת עם הרגל של להיות במסגרת שבה נמצאים בבית רק פעם ב…; אני יודעת מה זה להסתדר עם אנשים ועם דעות ששונות ממני באופן קיצוני, ומה זה אומר משמעת אמיתית – לקום בשעות לא שעות וללכת לישון בשעות לא שעות.
בדיעבד, זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי.
במכינה שלנו יש כמה משפטים שהשפיעו עלינו, ובעיקר עליי:
"אל תהיו בינוניים" – תמיד לשאוף גבוה!
"במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".
"תהיה פראייר" – תמיד תהיה הראשון שמתנדב כשצריך עזרה, גם אם זו משימה פיזית או סתם מעצבנת. תמיד להתנדב, כי ככה אתה משפר את עצמך כאדם!
אני רוצה להודות על כל מה שקיבלתי: לצוות שתמיד היה שם כאוזן קשבת, לחברים המדהימים שקיבלתי לחיים ושתמיד יישארו שם גם אחרי המכינה, ובעיקר לניצנה. תודה על הידיעה שלא משנה מה יקרה בחיים, אנחנו יודעים שיש לנו מקום לחזור אליו בזרועות פתוחות ואוהבות!
תודה על הזכות שנפלה בחלקי להיות במכינה חצי-שנתית, שמילאה אותי בדיוק כמו מכינה שנתית!
יש מקומות שלא עוזבים באמת; הם פשוט עוברים לגור לך בלב, ומשם הם ממשיכים איתך לכל החיים. אז איך באמת מסכמים את המסע שעברתי פה? איך כותבים סוף לסיפור שעדיין חי בך בכל נשימה?
לא משנה כמה אנסה, לא אצליח לתאר בכמה משפטים בודדים את הדרך הארוכה שעברתי כאן. דרך שהתחילה במיליון שאלות, שלחלקן מצאתי תשובות וחלקן נשארו פתוחות – כמו פתח לחיים האמיתיים שבחוץ.
והתשובות שכן הגיעו לא תמיד באו ברגעים גדולים או מתוכננים, אלא דווקא ברגעים הפשוטים: בישיבה בזולה עד השעות הקטנות של הלילה, בצחוק אינסופי עד שכואבת הבטן, בהליכה לחדר האוכל, וברגעים של עוד יום רגיל שהפך לזיכרון. בעייפות, בקושי, במסעות, בסירחון שפתאום הפך לחסר משמעות כי היינו יחד בתוך זה. ושם, בתוך הפשטות והבלאגן, מצאתי את התשובות שחיפשתי.
בין כל השאלות והתשובות היו גם השיעורים שלא נכתבו בשום מחברת: שיעורים על הקשבה, על חברות, ועל לא לוותר – לא משנה כמה קשה וארוכה נראית הדרך.
כל אחד הגיע עם הצבע שלו, גוון ייחודי וקטן אך משמעותי, ויחד נוצר פסיפס שלם של אנשים, רגעים וזיכרונות שנשמרו כעמודים באלבום המטורף הזה שנקרא "החיים".
ובסוף, נשארת בעיקר תחושת תודה. תודה על הדרך, על האנשים, על הרגעים ועל מי שהפכתי להיות כאן. נשארת גם סקרנות שקטה לאן החיים עוד ייקחו אותי, ואיזו גרסה של עצמי עוד אפגוש בהמשך.
אבל על דבר אחד יש לי ודאות מוחלטת: המכינה לא נגמרת כאן, היא רק מחליפה צורה. היא תלך איתי בתוך הלב, בתוך הבחירות הקטנות והגדולות, בתוך החלומות, הפחדים והתקוות שעוד מחכות לי בדרך. ואיפשהו, במקומות הכי לא צפויים, היא תפגוש אותי שוב – בצומת באמצע החיים, ברגע של בלבול או החלטה, במבט לשמיים באמצע יום שמשי, בזיכרון שיצוף פתאום בלי אזהרה.
"מכינת דרך ארץ" היא נקראת – יותר כמו "בית משוגעים", אם לומר את האמת. אז תודה לך, שהיית לי לבית בחצי השנה הזאת.
מאיפה מתחילים?
אתחיל מההתחלה… הגעתי נורא מבולבלת למכינה ועם חששות – איך אסתדר חברתית? האם אצליח להגיע לאן שתכננתי? מה בעצם עושים כאן?
קיבלתי תשובה מאוד ארוכה, תשובה של חצי שנה. עם משמעות , כלים לחיים , ערכים , חברים , מסעות , הכרת הארץ ,למידה עצמית והבנה למסוגלות והכי חשוב הזדמנות להיות שייכת .
בכיתי , כעסתי , צחקתי וחייכתי
הדרך שעברתי כאן היא דרך לא פשוטה
מילדה שחשבה על עצמה , שהורידה מעצמה ולא הייתה בטוחה במה שהיא יכולה לתת לעצמה ולאנשים אחרים הפכתי לבחורה שעשתה את כל זה ולמדה על עצמה דברים חדשים.
חצי שנה של מתנה ואני מודה עליה
תודה על ההזדמנות להוכיח את עצמי כל פעם מחדש ותודה על ההרגשה של הבית
עבור שרון, השנה במכינה הייתה צומת דרכים משמעותי שבו גיבש את זהותו וגילה בתוכו כוחות שלא הכיר. התהליך שעבר היה מוחשי ומעורר השראה: מחניך בתחילת הדרך שהתקשה אפילו במשימות הטכניות הפשוטות ביותר כמו קיפול שק השינה לבדו, הוא צמח והפך לדמות סמכותית שמובילה פעילויות מורכבות, מעבירה תכנים לחבריו לקבוצה ואף יוצאת בביטחון מלא ללילה של התבודדות ועשייה לבד בשטח.
"המכינה הייתה המקום שבו למדתי בפעם הראשונה מה זה באמת לקחת אחריות על הגורל שלי. פתאום הבנתי שהכוח לשנות את המציאות נמצא בידיים שלי, ושהאתגרים הקטנים והגדולים שעברנו בשטח הם אלו שבנו לי את הביטחון לעמוד מול כל קושי שיבוא בעתיד."
